אורלי רובין מיישירה מבט על ואל רגעים בטיפול-חלק ב'
יואל(שם בדוי) אשר שמיום היוולדו(ואפילו בעודו ברחם אימו) חי בסביבה לא שקטה עד עוינת, מתקיפה, פולשנית,לא מגנה ולא מכילה, זקוק למיכל, לא רק שאין לו מיכל פנימי, אלא שכלל לא יודע להשתמש במיכל. כאילו אין בתוכו את המנגנון של זיהוי המיכל. במהלך הקשר הטיפולי מתחילה להיבנות הלמידה האמוציונאלית,הוא היה מגיש לי קצה של חוט, תמיד התחיל בדרך של שאלה שיש בה הזמנה "את רוצה לשמוע משהו? או "את יודעת.." ואז ממשיך, כאילו בודק שאני עוד שם.
בשתיקות שלו היה קשה. הייתי מוצאת עצמי משוטטת במחשבותיי למחוזות אחרים. לא תמיד יודעת איזה חלק מזה היה הקושי שלי לשאת את השתיקה והאין ואיזה חלקים ביקשו לספר את ההתנתקות,ההיעלמות והאילמות שלו, כמו שהוא מרגיש אותם ,לא ממש מחובר למה שקורה בחוץ וחי בבועתו הפנימית.
אולם היו גם פעמים שהייתי מגלגלת בראשי פיסות של מחשבות עליו.אז היתה זו שתיקה של השתהות. אולי אפילו של התהוות, איחוי של רקמות.
אחת המחשבות החוזרות נרקמה באשר לקושי שלו לדבר, כמו הקושי להתחיל להתהוות בחדר,כמו הקושי שלו להגיח שוב לעולם.
היה מתחיל שיח, הקשב היה גם לקצב. היה נראה שמכניס לחדר, חוויה שמוכרת לו, כשלא הגבתי, חשב שלא מעניין אותי "לא קורה שום דבר מעניין בחיים שלי, אני משעמם",כשהייתי מפרשת, ועוד טרם מצאתי את המינון והעיתוי המתאימים,נחווית כדוחפת לקצב עבודה מהיר יותר. בטרנספרנס, הופכת להיות אימו שמתערבת בענייניו, דואגת אך נדחפת. התייחסות מסוג "נראה שאתה לא בטוח שאני באמת מתעניינת בך ומחפשת להבין אותך" מעוררת אצלו תגובה , "כולם מאד דואגים לי, אבל אף אחד לא יכול להבין מה עובר עלי, או מה עבר עלי, אולי גם אף אחד לא באמת רוצה להבין".
הבנתי שיש להציע לו סביבה מאפשרת, מצע מתאים לבניית המיכל, כדי שהוא יהיה יכול לזהות אותו ואחר כך ללמוד להשתמש בו .ויניקוט (1995) כתב "כדי להשתמש באובייקט, על הסובייקט לפתח יכולת להשתמש באובייקטים. יכולת זו, אין לומר שהיא מולדת, התפתחותה תלויה בתהליכי ההבשלה של זיהוי והתייחסות לאובייקט והתמורה (מהתייחסות לשימוש)תלויה בסביבה מאפשרת".
פגישות שלמות חיפשתי את המרחק הנכון להתמקם,לא קרוב מדי, כדי לא להיות האם שממהרת להידחף לענייניו ולדחוף לו את ענייניה ולא רחוק מדי, שאז אני האם הנוטשת, הדוחה, זו שלא יכולה להבין ולא רוצה להבינו.
החיפוש אחר הדרך ליצור סביבה מאפשרת היתה מתוך המחשבה, שהסיכוי שיתרחש בנינו משהו משמעותי, תלוי ביכולת שלי להבטיח סביבה צפויה, קבועה, רצופה, שאפשר יהיה לחשוב בה את הדברים ברצף, לאגוד חלקים, להתיר קשרים ולעבור לשלב שבו אפשר להתחיל לספר לו ואיתו את הדרמה הרגשית שלו.ידעתי שעל מנת שיבנה את היכולת להשתמש במיכל, הוא ישליך שוב ושוב את המצוקה שלו ואני אעמוד פעם אחר פעם במבחן ההבנה וההגנה עליו,להשתתף יחד איתו, לחשוב אותו ולהחזיר לו אותו מעובד ואפשרי לעיכול בצורה מאורגנת יותר וכך, הוא יתחיל לקלוט איך זה עובד.
לאט לאט מתחילה להיווצר בטיפול רקמה עדינה .
בפגישות הבאות יואל הביא לחדר את הבהלה שלו, שלא יודע את עצמו ולא יודע אם אני אדע לדעת אותו בשבילו, שאם לא אדע לספר לו אותו לא יהיה שם כלום.
באחת השיחות יואל אמר "לאמא שלי יש מפה בראש, היא יודעת בדיוק מה לעשות, איך לעשות ומתי. היא כל הזמן אומרת לי, תתכנן לך דברים, אז יהיה לך מה לעשות.
אני לא יכול, אני לא מצליח לדעת אפילו מה אני רוצה לעשות".
לחפש לדעת את עצמו, זה לבקש אותי להתמקם יותר קרוב לחוויה שלו ולחשוב אותו.
לדבר ולתת שם למה שמרגיש, לתת לגיטימציה ללא יודע, להרגיש בעצמי שמותר לא לדעת.
ההפתעה היתה כשהרצון שלו נכנס לחדר, הוא מספר שפחות ישן בימים ויותר מעורב במה שקורה, קורא עיתון, רוצה לדעת, מחפש סרט טוב לראות, ואני יכולתי לחוש את החרדה העצומה מהולה בהתרגשות והתעוררות , קצת כמו אדם שהיה משותק בגפיו ואך עתה שב לחוש איך מניע את אצבעות רגליו
(תנועות חדשות – ישנות, זרות - מוכרות)
לפקוח את העיניים ולהתחיל להתבונן, היה ניתן רק כשנוצרה מידה של בטחון בטיפול שאפשרה היכרות עם מערך התנסויותיו הקודמות, החרדה, התסכול ,האבדנים,הטראומות והחסרים. רק אז החל להיווצר מרחב/מקום קצת אחר, שבו קורה משהו שיש בו סיכוי ופתח תקווה .
עופרה אשל( 2002)מציגה זאת כטיעון מרכזי במאמרה "מן 'האישה הירוקה' אל 'שחרזדה'- שמכאן והתהוות החדש בטיפול הפסיכואנליטי"- ולדבריה "להתהוות החדש לא מספיקה התעמתות בטיפול עם הפער שבין התנסויות העבר המאיימות והאובייקטים הפנימיים הקשים של המטופל לבין היחס האחר, המיטיב, עם המטפל. כדי שהתנסויות הקשות, המטענים ההרסניים , המפחידים והחסומים וההתארגנות ההגנתית של המטופל יעברו שינוי בתוך מרחב הוויה וחוויה חדש, הווה וממשי, שנוצר מתוך התחברות עמוקה של נפש המטופל והמטפל.
מרחב זה מהווה את זירת ההתרחשות של התהוות החדש בתוך ומתוך הישן- 'שמכאן'.
יואל מספר על התחלה של התעוררות חושית, סומאטית ורגשית.
שם, במקום שמתעוררת תחושת החיות, אורבת גם סכנת ההתפרקות.
כעבור תשעה חודשים .
תקופה שאני יכולה לדמותה לתקופה שלאחר לידת התינוק, לאחר שהכמיהה לפגוש שד, אם, אובייקט,מטפל, כבר מזהה את הפוטנציאל למימוש , אשר כורך בתוכו את פוטנציאל התסכול והאכזבה. הסביבה הטיפולית שנוצרה מעוררת את חווית סביבת החיים הראשונה שלו וזו צובעת את הקשר שלנו בגוונים של אמביוולנטיות בין ההנעה והכמיהה להתמסר לקשר שיש בו אופציה למוכלות ואמון לבין החרדה מנטישה ופגיעה והנטייה ההגנתית להתרחק ולשמור על "הבטן הרכה"..
יואל הגיע לפגישה, שבה אפשר היה להבחין בהתרחשות אחרת מאלה שהכרתי בחודשים האחרונים . מתיישב, מתנדנד על הכיסא באי שקט,מזיז דברים על השולחן שלצידו ולאחר כמה דקות אומר בטון תוקפני:
"את חושבת שאני כבר מוכן לצאת לעבודה, אני כבר כמה פעמים רוצה לשאול אותך ואני לא בטוח שתעני לי, אולי גם את כמו אמא שלי, חושבת שאני חייב לנסות, אחרת לא אדע". .
אני: (חושבת מה מספר לי על מה שקורה בחדר, עם מה נפגשת עכשיו, לא ממש מצליחה לזקק מחשבה,
חשבתי שדווקא בשל כך שנעשית עבודה בטיפול, הוא חרד שאני מאיצה בו, מצפה ממנו (כמו אימו) .
בתקופת הטיפול הראשונה זה עורר אצלו את הילד המרצה. בפגישה הזו הוא מתנהג אחרת,מנסה להביע את הקושי שלו להמשיך להיות הילד הטוב, לא יכול יותר להחזיק בפסאדה. ביטויי האי שקט והתוקפנות מפרים את האיזון וכאילו מבקש לעצור ולהסתכל להיכן מובל. הוא מבקש עוד זמן, לא למהר,לשמור עליו, שגם אם נראה בסדר כלפי חוץ, בתוכו "הכלים עדיין שבירים" ויש סיבה לדאוג ,להיות על המשמר ולא להאיץ בו לצאת לעבודה (עבודה נוספת בטיפול כמו יציאה לעבודה במציאות).
הוא כבר היה פעמיים באזור הפסיכוזה ומבקש להישמר שבעתיים הפעם.
יואל מבקש ממני לצקת משמעות למצוקתו, לסייע לו לארגן את חווית האי שקט והתוקפנות סביב סיבה למה שמרגיש.
חלק ממני נבהל וחלק אחר ידע שזה סימן שקורה משהו נוסף. דומה אפוא, שמספר לי דרך התוקפנות שלו את האימה שלא אצליח לראות ש"עושה" מעבר לכוחותיו, שחושש שנוגע בדופנותיו וחרד מפני התפרקות.
אינו בטוח שיש לי הסבלנות ללכת בקצב שלו, לשרוד את חרדותיו.
חוסר השקט, חוסר אונים והתוקפנות של יואל, הועצמו גם בשל התעוררות "פעמוני האזעקה" הקשורים למימד הזמן- אנו בשלהי אוגוסט , ושני ההתקפים הפסיכוטיים שעבר התרחשו בחודשים ספטמבר-אוקטובר , ומשהו בהתקרבות המועד, היה בו כדי לעורר אימה מפני האפשרות שיעבור התקף נוסף, אימה שסופרה דרך חוסר השקט הסנסורי והמנטאלי .
הצלחנו לדבר על זה. אומנם לא הרבה, כי חזר וביקש שלא לדבר על זה, "זה קשה לי, לא מסוגל לחשוב שהייתי במצב כזה, בשביל מה לדבר על זה, אני רוצה למחוק את זה מהחיים שלי". אולי לזה התכוון, כשדיבר על לצאת לעבודה, אולי התכוון שמוקדם מדי עבורו לדבר ולפגוש את החלק הפסיכוטי.
כעבור זמן, יכולתי לראות שלא רק שלא היה בשל לגעת באזורים הפסיכוטיים, הוא גם לא היה מספיק מוכל בתקופה זו . ביטויי התוקפנות היו בגדר אחזקה עצמית (דריכות פיזית ונפשית), שנועדה לשמור על העצמי .אני לא הצלחתי לשאת את עוצמת החרדה שלו, אשר פגשה את החרדה שלי לשאת את אי ידיעה שלו ,להיות באי ידיעה שלי (האם יצליח/אצליח/נצליח לשרוד את אימת הפסיכוזה שמרחפת באוויר, לצד ההשתוקקות לאובייקט טוב שיעשה טרנספורמציה לפחדיו וכאביו ויהפכם לנסבלים ולא קטסטרופאליים.
בחלק מהפגישות, כמו בחלק מהשעות הוא פגש אותי נבהלת.
הבהלה חזרה אליו והגבירה את החרדה שלו, כי זה חזר אליו כאימה ללא שם.
כדברי ברמן פיק(1985) במאמרה working through in the counter-transference "הקשיים הרגשיים שהמטפל פוגש בתוך עצמו מקורם הם שניים: ממה שהושלך עלינו ומשלנו ואת זה צריך לזהות ועם זה צריך לעבוד"
הטיפול המשיך ,עברנו יחד שבוע אחרי שבוע, את אוקטובר ואת נובמבר וגם את ההמשך
ללא התקף נוסף.
כתבה:אורלי רובין, מנהלת מרכז טיפולי בת"א
פגישה לפני החופשה,התחיל את הפגישה ואמר " כשהגעתי, לא היית בחדר וראיתי תיק שלא נראה כמו שלך, אז חשבתי שאת לא פה"
השניות האלה בהן המתין וחשב שאינני, עוררו את החרדה שאני יכולה להיעלם.
משהו נפרם לו מהר.
זמן של דקה הצליח לעורר אימה גדולה שהרקמה ה"דקה" שנוצרה בטיפול יכולה להיפרם בפתאומיות ובאכזריות.
אתר הבית
אורלי רובין, מנהלת מרכז לטיפול פסיכולוגי,טיפול זוגי ומשפחתי בת"א.
אתר הבית
| ||
הוסף תגובה