אורלי רובין- טיפול פסיכולוגי- מבט אל ועל רגעים ראשונים בטיפול- חלק א'
הפגישה הראשונה תואמה בשיחת טלפון קצרה וממוקדת מטרה- קביעת יום ושעה.
יום רביעי ,שמונה בבוקר, פגישה ראשונה אמורה להתחיל.
אני מתעכבת עם הרכב בכניסה למתחם בית החולים, בשל מחסום משטרתי (חריג)
חושבת האם להתקשר למזכירה להודיע על העיכוב או ליואל ישירות (אם הגיע).
בעודי מהרהרת באפשרויות, הטלפון מצלצל,אני עונה וזו המזכירה של המרפאה, שואלת היכן אני.
אני מעדכנת ומבקשת שתתנצל בשמי בפני יואל והיא מוסיפה שהוא אף הקדים וכבר ממתין 25 דקות
חשבתי על המשמעות של אי הימצאותי לקבלו בזמן לפגישה הראשונה והרגשתי אי נוחות שנארגה לכאב בבית החזה . כאב המוכר לי כמתחבר לאשמה . תשומת ליבי מתרכזת בכאב הסומטי הפרטי שלי וכך ממתינה לעבור את מחסום השיטור(שוטר פנימי ושוטר חיצוני)החוצץ ביני לבין המטופל החדש שממתין. מנסה לדמיין אותו בראשי ולא מצליחה, מנסה להרגיע את עצמי ומצליחה חלקית.סימנתי את ההתחלה החריגה וידעתי שיש לשים את היד על "דופק החריגות".
שמונה ורבע, הגעתי למרפאה.יואל ישב בחדר ההמתנה לבדו,בחור צעיר,בחולצה לבנה וג'ינס,עיניו פגשו את עיני,מבטו דרוך,כאילו מחכה לאות ממני,שזו אני.
הצגתי עצמי בשם והתנצלתי על שאיחרתי. הוא חייך וחיוכו גדל אט אט והתרחב וניתן היה להבחין כיצד שרירי פניו שהוחזקו קודם קפואים,קפוצים ונעולים בתוך מעטפת עורו הדק והשקוף,מופשרים ומבטו מתרכך לעברי.
אני מתקדמת לכיוון החדר ויואל קם וצעדיו מצמידים את צעדי. אני מסובבת את המפתח במנעול ,נכנסת ויואל אחרי.מתיישב,אנחה נשמעת מפיו,דומה,מבקש כבר להתחיל,למצוא "מושב" שיחזיק באופן קונקרטי את הציפייה והחרדה,שלבטח התעצמו תוך שהמתנתו התארכה.
חשבתי על אופי ההתחלות הצולעות של הפגישה ועל כך שכעת עלי לאגוד אותן לתוך השעה ולהיפגש!
פתחתי את הפגישה בהתנצלות חוזרת,כדי לסמן אחריות ו\או מתוך הצורך שלי לשחרר אשמה.
יכול להיות שרציתי לשמוע את תגובתו לאיחור שלי (אולי רציתי שהוא ירגיע אותי?).
יואל מיד מרגיע,אולי כדי לרצות ואולי באופן הזה מזיז אותי ממרכז הענייניים ומפנה לעצמו מקום בחדר במובן של - לא צריך יותר לדבר על האיחור שלך,זה על חשבון הזמן שלי ואני כאן המטופל .
יואל אומר "הבנתי,לא נורא,ראיתי את הפקק בכניסה.אני חניתי בחוץ.אני מקווה שאם אני אגיע באיחור, אז גם את תחכי לי".משהו באופן ההיפגשות ,בתוכן מילותיו הראשונות וב"מנגינה",שזר את החוטים הראשונים של הקשר בנינו. המילים של יואל "אני חניתי בחוץ",עוררו כמה מחשבות,האם מספר לי שהיה לו חשוב לא לאחר והפגישה חשובה לו,או אולי עוד לא ממש "מחנה" (מתיישב) פה והגעתו היום הינה במטרה לבחון את ה"הצעה".
בהמשך הפגישה,יואל סיפר שלא ממש רצה לבוא,שאף פעם לא היה בטיפול פסיכולוגי מרצונו
ומה שזוכר מהאשפוז,זה פסיכולוגים ופסיכיאטרים ששואלים הרבה שאלות .
אני : מה בכל זאת גרם לך להתקשר ולקבוע פגישה?
יואל :הרופא שלי ואמא שלי,חושבים שזה יעשה לי טוב,בעצם כולם חושבים ככה,הם כבר רצו מזמן שאבוא לטיפול,אבל אני בעצם לא יודע מה טוב יכול לצאת מלדבר על עצמי עם מישהו זר.
תגובתי היתה "נראה לי שזה שבאת היום מיוזמתך,יכול להעיד על כך שהגיע העת שהחלטת לבדוק בעצמך,מה זה הדבר הזה שכולם חושבים שיכול לעשות לך טוב"
הוא עונה "אכן הגיע הזמן"(שאלת הזמן נמצאת בכל מיני מובנים בתוך השעה הראשונה שלנו)
יואל מבקש את הקשב שלי לאיחורים שלו להיות בטיפול.
אני מאחרת לו,הוא מאחר לעצמו ויש את אלה (האם והרופא)שמזרזים אותו להתחיל טיפול.
בשלב זה יואל שואל אם רוצה שיספר לי על עצמו ופותח את הקלפים,מניח אותם פרוסים מההווה אל העבר- ההתקף האחרון,האשפוזים,המחלות,המשפחה שלו.
כך מציג לי את החיים שהיו לו,החיים שאין לו עכשיו
ואת החיים שמתחילים פה עכשיו בשעה.
משפטיו מנוסחים בקפידה, שפתו רהוטה, מדבר בשקט. התכנים קשים,האפקט שטוח,כאילו מספר סיפור של מישהו אחר. בליבי תחושה של עצב וחמלה על הכמות,העוצמה והתכיפות של הטראומות והאסונות שספג בחייו (אולי במקומו,אולי בשבילו) .
המפגש היה מעורר התגייסות,משהו ביואל הצליח לעורר בי רצון לטפל בו.
הרגשתי שלמרות האנמנזה הקשה שלו,
למרות כל המחלות והתאונות,
יש בו מוטיבציה ויש בו רצפטיביות.
חשבתי שהעבודה איתו יכולה לשאת פרי.
הסיפורים שלו,כמו החרדה שלו (בכניסה),נשארו בחדר,גם בלכתו.
הטרידה אותי המחשבה האם "שפך" הכול בפגישה הראשונה כי כך תכנן או כך חשב שמטופל טוב צריך לפעול?או שהחומרים "נשפכו" לו מרוב חרדה?
קודם לסיום הפגישה,מצאתי עצמי מבקשת (באסרטיביות על גבול האגרסיביות)להניח עקרונות של הסטינג :לדבר על המסגרת,על הסודיות ולייצר את הקונטורים הראשונים לקשר,לנפש ובעיקר לטיפול הפוטנציאלי.
פגישה שנייה מתחילה בזמן,אותו יום,אותה שעה,אותו החדר.
התחלה שונה.
אני מזמינה את יואל לחדר(מרגישה שהיום, בשונה מהמפגש הראשון,אני מזמינה אותו לטיפול)
יואל שואל לשלומי,אני מחייכת ומבינה שמתמקם דרכי.
"את יודעת, אמא שלי וגם אחותי,חושבים שאני צריך לחזור כבר לחיים ולעבודה ולפתוח דף חדש"
אני- אולי אתה שואל אותי,אם גם כאן אני מצפה ממך להיכנס לעבודה מהר,כאילו אין זמן וצריך לפצות על כל האיחורים"
יואל חייך. חיוך שכבר פגשתי ברגע שראיתיו לראשונה.
שאל הרבה שאלות,על הטיפול,כמה זמן,מה עושים,על חלקן עניתי,את חלקן פתחתי לשיחה .
הפגישה היתה קלילה מקודמתה, לא עלו תכנים מעברו ובעיקר התרשמתי שאנחנו במו"מ על הברית הטיפולית,על יצירת התנאים הראשוניים שיאפשרו לו לשבת פיזית ונפשית במקום
ובקשר טיפולי שאפשר יהיה לבנות בו משהו משמעותי.
פגישה שלישית הציפה את האבדנים שלו, הפחדים שלו וההגנות שלו.
"דברים מתרסקים לי" הוא אומר.
מספר על החבר שנהרג בתאונת אופנוע."הוא היה קצת מופרע,זה נכון,אבל מלא חיים.הוא עבר הרבה בחיים שלו,לא היו לו חיים קלים,אבל הוא לא נכנס לדיכאון,הוא התעקש ליהנות מהחיים".
הוא שותק וממשיך "והוא היה החבר הכי טוב שלי והוא התרסק לי מול העיניים ולא יכולתי לעשות כלום. אמרתי לו,הרבה פעמים,שהוא נוהג כמו מטורף ושיום אחד הוא ימות"
אני שומעת אותו מתאר את האובדן עם כאב וגעגוע וחושבת,שגם הוא עצמו היה והתרסק,אולי אפילו מרגיש מת וחסר חיים.אולי מתגעגע ליואל החי,אולי פוחד שאיבד אותו לתמיד.יכול להיות שזו דרכו להזמין אותי לפגוש אותו,או לפחות לבקש ממני לדעת על קיומו של החלק החי,שגם אם אינו ניכר עכשיו, הוא שם,מתחת לסבל ולהריסות..
מספר על החברה שהיתה לו,על החתונה שהיתה בפתח,על הדירה שקנה והכין למשפחתו העתידית,על העבודה הטובה והתפקיד הניהולי שהיה לו.את כל אלה איבד ואני שומעת אותו אומר לי ,אני כבר חוויתי אבדנים קשים בחיים שלי,היום לא יכול לעמוד באובדן נוסף.
חושבת על הפחד שלו להיקשר ולקוות,גם בתוך הטיפול.
בחרתי לומר "יש לי מחשבה שאחרי שעברת כל כך הרבה אבדנים קשים,אתה לא יודע אם אני יכולה להציע לך משהו בטוח"
התגובה שלו היתה "אין בעולם הזה מקום בטוח, בגלל זה אני כבר לא יוצא מהבית,לאן שאני הולך,קורה משהו- אפילו בטיול שלי לניו יורק,בסך הכל רציתי לנקות את הראש אחרי המוות של החב ולדאבוני מצאתי עצמי עד לכל הזוועה של התפוצצות מגדלי התאומים,אז ככה זה אני ואסונות הולכים יחד כנראה". ברור היה שמניח בחדר את היותו פגום, פוגם,הרוס והורס,כאילו מידע אותי בסכנות שמביא איתו,או אלה הבאות איתו ובודק אם אני מסוגלת להחזיק איתו את כל ההרס,הפחדים וההתרסקויות מבלי שיגרם נזק (לו, לי).
האווירה היתה כבדה, ויואל צמוד לשעון,כבפגישה הקודמת (גם בשנתיים לאחר כן) ואמר "תכף עשרה לתשע, צריך לסיים". "יש לנו עוד כמה דקות" אני עונה. "אני עייף" הוא אומר. "אני לא רגיל להיות ער בשעות האלה. הייתי ער כל הלילה. ככה אני, ער בלילה ונרדם לפנות בוקר עד אחר הצהריים. רק ביום של הפגישה שלנו, התחלתי להתעורר בבוקר,אני על שעתיים שינה,אני חוזר לישון (מפהק).
הפירוש שנתתי "ואולי עכשיו כשהפגישה עומדת להסתיים, זה לא פשוט להישאר ער עם כל הדברים שעלו פה היום ואתה צריך להרדים אותם וככה לא תישאר איתם לבד". יואל לא מרוצה מפירוש "את כנראה לא מבינה, אני בכל מקרה לבד".הבנתי שהפירוש שלי לא היה מוצלח במיוחד ובטח מיותר בסוף פגישה.
בצאתו, נבהלתי קמעה,התחרטתי על שמיהרתי לפרש ולא השכלתי להשתהות ולהחזיק את המחשבה. חששתי שיואל לא יגיע יותר,שגם הקשר שאך התחיל,עוד לפני שהכה שורש,עומד להתפרק,קצת כמו הריון בשבועותיו הראשונים,אשר תוך תהליך ההשרשה,ישנה החרדה מפני הפלה..
יואל הגיע בשבוע שלאחר מכן וגם בשבועות שאחריו וכך נרקם טיפול מורכב שנמשך שלוש שנים, תוך מלאכת הבניה אל מול מלאכת ההרס.
יואל הגיע לטיפול אחרי שני התקפים פסיכוטיים,כשהחלה פגיעה בהיקף גדול בחייו,עבודתו ומערכות יחסיו. יכולותיו הקוגניטיביות שמורות.
תומס מקגלשן (McGlashan) ואחרים (1987,1977 ) תיארו רצף בין שני סגנונות התמודדות עם משבר פסיכוטי: שילוב ( Integration) וטיוח ( (Sealing over
בשלב ההיכרות יואל פעל בסגנון הטיוח והעדיף לא לחשוב על ההתנסויות הפסיכוטיות שעבר "כמה שפחות לדבר על זה – יותר טוב", או "בואי ניתן לעבר להישאר עבר" או "עדיף להשאיר את הדברים האלה בעבר ולא לדבר עליהם". היה ניסיון להקטין את האימפליקציות של המשבר הפסיכוטי שעבר.
בעודו משתמש בהגנות ראשוניות של פיצולים,התנתקות, טשטוש והרדמה, כמו עושה אלחוש לאזורי החרדות הפסיכוטיות .הוא מגיע לטיפול כשהוא "תקוע" במעלית,מת מפחד לעלות לקומות העליונות,לתפקד ולחזור למעגלי החיים ולא ממש מאמין שנשארו שרידים מיואל המתפקד.בה בעת מת מפחד לרדת לקומות התחתונות ולפגוש את חרדותיו,צרכיו הרגשיים,יצריותו,תוקפנותו ומשאלותיו.
במשך שנים,תפקד כנורמאלי למראית עין ופיתח עצמי מזויף, אך סבל מחרדה רבת עוצמה שאותתה כבר במחלת הסרטן,שהיה בו כדי לחבר גוף ונפש,על ידי הכאב והאיום על חייו.גם מות החבר ויתר האסונות, היו כזרז לשחיקת המעטפת הכוזבת.המחלות שעבר והקשר בניהן לבין מצבו הנפשי מעורר בי אסוציאציה לחשיבה של קליין שלכל מחלה קשה,יש תואם נפשי בעיקר של תוקפנות והרסנות שפורצים דרך הגוף ומופנים כלפי האני.
הסרטן שהתקיף אותו, הבלוטה שיצאה מאיזון והנפש שהתפרקה.
החרדה המרכזית הינה חרדה להישרדות וזהות. חרדה לעצם קיומו,חרדה מאיון ומוות .כמו הסיטואציה השברירית של תחילת החיים,כך גם בתחילת הטיפול הוא חווה את הקשר איתי כלא בטוח ולא מבטיח טוב לא סומך עלי שאני אשמור עליו ואבין אותו ואפילו עלולה אני כמו האחרים לפגוע בו או לנטוש אותו. יואל הגיע לטיפול כשהוא בחרדה לחיים שאין בהם אכסניה. אין לו אמון שיהיה שם אוביקט (אם) קבוע ואיתן שיאכסן בתוכו את החרדה ממוות ואיון, מפני התפרקות לחלקים ויעניק סיכוי לחיים.
כתבה:אורלי רובין, קליניקה פרטית ברמת גן. מנהלת מרכז טיפולי בתל אביב
כתבה:אורלי רובין, קליניקה פרטית ברמת גן. מנהלת מרכז טיפולי בתל אביב
| ||||||
|
הוסף תגובה